הסיפור שלי

לא חלמתי להיות קרמיקאית כשהייתי ילדה.
מעולם לא דמיינתי את עצמי חיה חיים של אמנית.

גדלתי בבית של שני אקדמאים שהעריכו מצוינות אקדמית מעל הכל. הקיר המרכזי בסלון היה מלא כולו במדפי ספרים. ספרים כיסו גם את כל הקירות בחדר העבודה של אבא שלי. בשבוע הספר יכולתי לקבל כל מה שרציתי – הפעם היחידה בשנה בה כסף לא היווה מגבלה לכלום.

הייתי תולעת ספרים: קוראת, נושמת וחיה מילים. תמיד עם ספר ביד, קוראת כל מה שהספרנית הסכימה להשאיל לי. כל ספרי הילדות שלי היו מוכתמים באוכל.

בתיכון בחרתי במגמה ספרותית וגיליתי את השירה. בשיעורים המשכתי לקרוא עוד ועוד בספרי השירה, הרבה מעבר לקריאת החובה. גיליתי עולם עדין, רגיש ועשיר, שהצליח לתת ביטוי מזוקק לכל הסערה שהתחוללה בתוכי ואיש לא ראה.

אחרי הצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בחוג לספרות עברית.
אחרי סמסטר הפסקתי, הרגשתי שהקסם מת. זה היה כמו לנתח גופה – כל האיברים היו קיימים אבל כבר לא היו שם חיים, רגש או מחשבות. ברחתי משם כדי להציל את אהבת חיי, כדי שתישאר שלמה ובלתי מפוענחת.

עברתי לקרוא שירה בלילות, להתרגש עד דמעות ולגלות כל הזמן שירים ומשוררים חדשים. באותם לילות גיליתי שבדידות לא חייבת להיות פחד – שבשירים יש מקום ומרחב לכל מה שהרגשתי ושאפשר ורצוי להרגיש אותו.

אבל האהבה הזו נשארה ביני לביני, פרטית וכמעט סודית.

חיי המשיכו למקומות אחרים. במשך 5 שנים למדתי פסיכולוגיה קלינית לתואר ראשון ושני. ניחנתי באהבת אדם ורגישות גבוהה ורציתי לעזור לאנשים ולטפל בהם. כשסיימתי את הלימודים הבנתי שלמילים יש כוח אדיר אבל שהשפעתן נעצרת מתי שהוא. רציתי לגעת יותר לעומק, גם במקומות לא מילוליים. למדתי שיאצו 3 שנים והתחלתי לטפל – בשיחה ובמגע.

במהלך השנים הללו נישאתי ונולדו לי 3 ילדים. אחרי חופשת הלידה של בני הבכור ובתי השניה חזרתי לעבוד. כל פעם חכמה יותר, מכילה יותר, מלאה יותר בחמלה ובהבנת המורכבות של הקיום האנושי.

מחופשת הלידה של בתי השלישית לא חזרתי לעבוד. חליתי באופן קשה, בהתקפי מיגרנה תכופים. לא יכולתי יותר לטפל באחרים, הייתי צריכה לטפל בעצמי.

אלו היו שנים קשות, מתסכלות וכואבות מאוד. הייתי צריכה להתרחק מכל מה שידעתי – על עצמי, על הזהות המקצועית שלי, על התפקוד שלי בעולם, כאדם וכאמא – ולמצוא משמעות מחדש.
כדי לא לטפס על הקירות בבית משעמום ומתסכול, הלכתי לחוג קרמיקה במקום מגורי.

החימר הפך לאהבה גדולה, חדשה ומסעירה בחיי. הריח של אדמה רטובה ואבק בסטודיו בו למדתי, רשת התמיכה שנוצרה בין הנשים שעבדו בו, והעובדה ששם, לראשונה מזה זמן רב, הצלחתי להכין משהו שעמד ולא התמוטט, גרמו לי להתאהב עד כלות.

מהר מאוד כל מה שחשבתי, חלמתי וראיתי בעיני רוחי היו רק כלים, צורות וצבעים. תדירות ההגעה שלי לחוג עלתה מפעם בשבוע, לפעמיים, לשלוש.

באחד מהתקפי המיגרנה באותה תקופה עלה לי רעיון. מה יקרה אם אשלב את האהבה הכי ישנה שלי והאהבה הכי חדשה? מה יקרה אם אכתוב שירים על כלי קרמיקה? חשבתי שיכול להיות נחמד לקרוא לזה "כֵּלִים אוֹמְרִים שִׁירָה".

הכלי הראשון שהכנתי, היה צלוחית קטנה, עליה כתבתי עליה את השיר "בגני נטעתיך" של רחל, אותו הקראתי לבן זוגי בחתונתנו. נתתי לו את הצלוחית כמתנה ליום נישואינו התשיעי וכתבתי עליה הקדשה מאחור. התגובה הנרגשת שלו סיפרה לי כל מה שהייתי צריכה לדעת על המקום שיש לכלים כאלו בעולם.

עברו שנים. הקרמיקה הלכה והעמיקה במקום שתפסה בליבי. השירה כבר היתה שם, חיכתה לה בזרועות פתוחות. החיבור בינהן איפשר לי ליצור שילוב עמוק ומרגש בין החומר הכי חומרי – אדמה, ובין מה שגורם ללב שלי לעוף ברוח – השירים.

השילוב בין כלי אוכל יומיומיים, שימושיים –  שמייצגים את השגרה השוחקת, ובין השירה – הטמירה, העדינה, הפרטית – מרגש אותי, מפעיל אותי ונוגע לליבי. רחל שפירא היטיבה לתאר את הקסם הזה במילים: "יוֹם הַחֻלִין הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסֶד".
אני אוהבת למצוא חסד בימי חולין. הוא נותן להם ולחיים טעם וערך.

זאת ועוד, האפשרות להוציא את השירים מהמקום הסודי שלהם בליבי,  אל כלי הקרמיקה, מאפשר לי להיראות, במלואי. לספר על האהבות שלי לעולם, לחגוג את מה שמרגש אותי ונוגע בי.

העסק שלי התחיל להמריא. אנשים התאהבו כמוני בשילוב המרגש בין קודש וחול. הכלים נמכרו והביאו את היופי של השירים והשימושיות של הקרמיקה לבתים אחרים.

מתישהו עלה בי הרצון לשתף אחרים בדבר העוצמתי הזה שאני חווה. התחלתי להעביר סדנאות קרמיקה לקבוצות קטנות – ללמד נשים (הן בעיקר אלו שהגיעו) איך לכתוב או להטביע את המילים שהן אוהבות בכלים.

יצרתי מקום שבו ניתן לשוחח על המילים שנוגעות לנו בלב ולהראות אותן לעולם. הסדנאות עבורי הן מקום שמאפשר אינטימיות וקרבה, עבודה יצירתית עדינה וסבלנית ובעיקר – נוכחות ונראות בעולם.

הסטודיו שלי ממוקם בטבעון, ממש על גבול היער. עץ הלימון בגינה והאלונים והאלות מאחוריו, הם שותפים נוכחים מאוד ביצירה שלי. השמש מציצה בעליזות מהחלון.

הכל באור היום, בסטודיו ובחיים שלי. כבר אין חלקים סודיים או מוחבאים. השירים והכלים עזרו לי לצאת החוצה, להתגלות במלוא אהבותיי ולחלוק את הידע הזה עם אחרות.

את מוזמנת בחום להצטרף למסע שלי.
להזכר שהדברים הם פשוטים ויפים, שמותר לנגוע בהם ושמותר, וכדאי, לאהוב.

×

עגלת קניות