כשהתחלתי את חוג הקרמיקה, העבודה באבניים קסמה לי מאוד.
כמה חודשים טובים, שבוע אחרי שבוע, ניסיתי לאלף את החימר לעשות כרצוני. אבל העבודה על האבניים מאוד מבלבלת – כשהמורה או תלמידה מנוסה מתיישבת אל האבניים, נוצרים כהרף עיין שלל כלים יפהפיים. זה נראה כל כך קל… לוחצים קצת, מושכים קצת ו…הופ! הנה כוס, הנה קערה.
בפועל, העבודה מצריכה מיומנות מורכבת מאוד. בתחילה יש "למרכז" את החימר. גוש האדמה מונח על הגלגל, הגלגל מסתובב מהר, צריך לדאוג שהגוש יהיה בדיוק במרכז הגלגל. אחרת הוא קופץ ונזרק לצדדים. דווקא את החלק הזה, שנחשב קשה למדי, הצלחתי די בקלות. התרכזתי, דמיינתי את החימר ממורכז, קצת לחצתי, קצת דחפתי והנה יושב לו גוש חימר במרכז הגלגל, מרוצה ומחכה בסבלנות.
השלב הבא הוא לפתוח ולהרים את הגוש הזה לכדי מיכל (חלול ובעל גובה), תוך כדי סיבוב של האבניים.
שם נתקעתי. לא היו לי כוחות באותה תקופה להרים דבר. סבלתי מהתקפי מיגרנות חוזרים ונשנים שאילצו אותי להפסיק לעבוד והקשו מאוד על התפקוד היומיומי שלי. המיכל היה קורס, פעם אחר פעם. שיקוף מדויק של מצבי – הרגשי והבריאותי. זאת ועוד – הסיבובים המהירים של האבניים גרמו לי לסחרחורת ולכאבי ראש. הייתי יוצאת אחרי שיעור של שלוש שעות מותשת – מהמהירות, ומהמפגש העוצמתי עם הקושי – הפנימי והחיצוני.
מתישהו עברתי לבדוק מה קורה באגף עבודת היד – כל מה שהוא לא אבניים. הפיסול לא משך אותי במיוחד. נהניתי לראות את עבודתן של אחרות, אך לא הרגשתי צורך להתנסות בכך בעצמי. כלים, לעומת זאת, ממש רציתי להכין.
כשיוצרים כלים ומיכלים בעבודת יד, אחת הטכניקות המרכזיות היא שימוש במרדד חימר. המרדד הופך גוש של אדמה ליריעה בעובי אחיד, בגודל רצוי. עבודתו דומה במקצת לזו של מכונת הפסטה, או האבו עגילה של פעם: מעבירים משטח עבה של חימר, דרך גליל שמסתובב והעובי הופך לדק יותר. כמה סיבובים כאלה, כל פעם בעובי הולך וקטן, ויוצאת יריעה דקה ואחידה.
ואני? פעם אחת רידדתי במרדד החזק, הישן והיציב שהיה לג'ודי בסטודיו – והתאהבתי.
התחלתי לבנות כלים מיריעות חימר. למדתי לחתוך, להדביק, לקפל, להניח. למדתי להכין כוסות, צלחות, מגשים, וקערות. למדתי לבנות כלים בתוך כלים אחרים.
כל העבודה התנהלה בקצב ובאופן שהיה מותאם למידותי: איטי, מדויק, עם תשומת לב אינסופית לפרטים. התכנסתי פנימה, לתוך עצמי, לתוך יריעת החימר ומצאתי שם קצה חוט אל מקום של שקט נפשי. לאט ובזהירות התחלתי לבנות וליצור מבנים ומיכלים שעמדו ולא קרסו.
משהו בתוכי החל להרפא.
