הקערה העקומה

חיפשתי משהו לעשות עם עצמי, כדי לא לשבת כל היום בבית ולהשתגע משעמום ומחרדה מהתקפי המיגרנות שהלכו והתגברו אצלי. חוג קרמיקה היה נשמע כמו דבר טוב לעשות. אחרי חודשים שהטלפון שלה היה רשום על דף וחיכה בתיק, התקשרתי לג'ודי.

ג'ודי פרדמן היתה קרמיקאית מזה שנים רבות והתגוררה בטבעון. כשנכנסתי לסטודיו שלה, קלטתי בראש וראשונה את הריח שהיה בו – ריח של אדמה רטובה. ואז ראיתי את כל הנשים שעבדו בו, כל אחת עסוקה במלאכתה, יוצרת את יצירתה. ולבסוף הבחנתי שכולן מחייכות אליי. פניהן אורו לקראתי וברכו אותי לשלום.

שנתיים ישבתי בביתי, מדברת על מיגרנות, מפחדת ממיגרנות, נמנעת מעשייה כלשהי בעולם, בגלל הפחד. שם, פתאום, ברגע אחד, נפתח לי צוהר לעולם אחר. עולם שבו עושים, יוצרים, חווים. והכל בחיוך וברוח טובה ועם ריח משכר, של צמיחה והתחדשות, ריח של אדמה רטובה.

ג'ודי הושיבה אותי ליד שולחן ונתנה לי גוש חימר. לימדה אותי להכין ממנו "חוליות" (גלילים ארוכים ודקים), להציב אותם זה מעל זה ולחבר לקערה. לא הבנתי מה הקטע. השתעממתי נורא. הקערה יצאה לי עקומה, לא משנה כמה ניסיתי לישר אותה.

ידיים בונות קערה

אח"כ היא לקחה אותי לאבניים. הם הסתובבו מהר. כשהידיים של ג'ודי עטפו את שלי והנחו אותי, נוצר כלי יפהפה. כשניסיתי לבד, הכל קרס בשניות.

ידיים עובדות ביחד על אבניים

יצאתי מהמפגש בתחושה שיש כאן משהו שמושך ומסקרן אותי, אבל שההתמודדות איתו לא תהיה פשוטה. למרות שלא היו לי שום כוחות להתמודד עם אתגרים נוספים באותה תקופה, נרשמתי לחוג.

התחלתי להגיע פעם בשבוע לסטודיו. כשסיימתי לבנות את הקערה העקומה, כתבתי עליה שיר. זה היה הכלי הראשון שהכנתי, והשיר הראשון שכתבתי על כלי.
אי שם בתוכי נטמן זרע קטן שחיכה לי בסבלנות.

בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
פּוֹרֵחַ הַיּוֹם
(לְיוֹם)
הַקַּקטוּס הַזֶּה שֶׁשְּׁמוֹ
לא יָדוּעַ לִי
ואִם אֲנִי לא אֶרְאֶה אוֹתוֹ
מִי יִרְאֶה?

את השיר כתבה אגי משעול וקוראים לו "אַחֲרָיוּת" (מתוך "חי צומח", 2011).

באותה תקופה, זו כל האחריות שיכולתי לקחת על עצמי – לראות את שלושת הקקטוסים הפרטיים שלי, שבכל יום פורחים רק ליום, גדלים בחצר האחורית שלי. השיר הזה לימד אותי, שגם במצב של אפיסת כוחות אישית, יש לי אחריות. ושגם אם כל מה שאני יכולה לעשות זה לשים לב לפרח החד פעמי שפורח אצל ילדיי היום, זה הרבה. אני ממלאת תפקיד.

את הקערה העקומה הבאתי הביתה חצי גאה חצי מתביישת. מצד אחד- עבדתי עליה המון. אהבתי אותה נורא. מצד שני – עקומה… בני הבית התאהבו בה מיד. עד היום היא מחזיקה בתוכה את מפתחות הבית ומשהו גם ממפתחות הלב.

קערה עקומה עם מפתחות

אשמח לשמוע ממך

מוזמנת לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אני רחלי, תודה שהגעת

צילום - תמרי גת: צילום תיעודי

תמצאי כאן מחשבות והרהורים על שירים שנוגעים לליבי, כלים שאני אוהבת במיוחד וסיפורים מחיי כיוצרת וכאמנית. אני משתפת פה במה שמתרחש מאחורי הקלעים של הסטודיו, הכלים והסדנאות ופורטת לסיפורים קטנים את הקסם של כֵּלִים אוֹמְרִים שִׁירָה.

** המייל שלך נשאר אצלי ורק אצלי.
לא מספימה ולא מנדנדת.

×

עגלת קניות